אטיקט אינטרנשיונל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

פסק דין

ערר בהתאם לסעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי תשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

רקע

1.עניינו של תיק זה בשתי בקשות (ערעורים) שאוחדו, בקשות בהתאם לסע' 10 לחוק. במסגרת ע"ר 1019/09, ביקשה המערערת (להלן: "המערערת" או "החברה") גריעת 11 שיקים שהוזכרו בהודעת הגבלה מיום 19.12.08 במסגרתה פורטו שיקים שמשכה החברה ואשר סורבו בין התאריכים 15.7.08 ועד 17.12.08. בהחלטת ביניים ניתן צו לעיכוב כניסת ההגבלה לתוקף עד להכרעה בתיק. תוך כדי בירור הערעור, ניתנה ביום 12.5.09 הודעת הגבלה נוספת בשל סירוב 10 שיקים נוספים. בהודעה זו צוינו 10 שיקים שסורבו בין התאריכים 20.1.09 ועד 8.5.09. בהחלטת ביניים ניתנה הוראה המעכבת את כניסת ההגבלה הנוספת לתוקף, אף כאן עד להכרעה בתיק העיקרי. לבקשת הצדדים אוחדו התיקים לתובענה זו ובפסק דין זה יובאו בחשבון 21 שיקים שסורבו החל מיום 15.7.08 ועד ליום 8.5.09.

תמצית טענות החברה

2.טוענת החברה כי לבנק שיקול דעת שלא הופעל. לשיטת החברה, כל 21 השיקים שסורבו ע"י הבנק, נפרעו וזאת בדרך כלל תוך מספר ימים מיום הצגת השיקים לפירעון. לפיכך, התנהלות הבנק אינה אלא התעמרות בחברה תוך חריגה מהוראות בנק ישראל. החברה הפנתה להוראות בנק ישראל, בפרט להוראת נוהל 325, ממנה עולה כי לבנק נתון שיקול דעת מלא להעמיד באופן זמני מסגרת אשראי שתימנע הצורך בסירוב השיקים. נטען כי הבנק פעל בחוסר תום לב ובפרט כאשר הבנק מהווה סוכנות חברתית. נטען כי מחזורה העסקי של החברה הינו של מאות אלפי ₪ לחודש ומיליוני ₪ לשנה ולפיכך יישום נכון וסביר של הוראה 325 של בנק ישראל היה מונע את סירוב השיקים ובמיוחד שמדובר בהעמדת אשראי זמנית פעוטה בסדרי גודל של מאות ₪ בלבד. נטען כי הבנק לא הראה כל שיקול דעת והסבר לאופן שהוא מיישם את הוראה 325. נטען כי תכלית הוראות החוק הינה לדאוג ששיקים יכובדו ופרשנות הבנק את הוראות החוק והנחיות בנק ישראל מרוקנת את הוראות החוק מתוכן וכי התכלית של פירעון השיקים לא נשמרת בהקפדה דווקנית של הוראות המחוקק, דבר שאין ספק כי המחוקק לא כיוון אליו. נטען שאין חובה על הבנק לקבוע את יום ההצגה כיום הסירוב, דבר שיאפשר גריעת השיקים נשוא התובענה. לפיכך נטען כי על בית המשפט להורות על גריעת כל השיקים שסורבו.

תמצית טענות הבנק

3.טוען הבנק כי הוראת המחוקק ברורה וכי בהתאם לסע' 10(א)(3) גריעת שיקים מותרת בשני מקרים: אם מתברר כי היה כיסוי בחשבון או אם מתברר כי היתה חובה על הבנק לפרוע השיק. מדובר בנסיבות שאינן במקרה שבפנינו. לטענת הבנק, אמון הציבור מצריך קריטריונים ברורים ואין לאפשר לחברה לטעון טענות מפותלות ולאפשר הסתמכות על נוהג בנקאי שלא הוכח. נטען כי הבנק בכוונת מכוון לא נתן לחברה אשראי והדבר הוברר והוסבר היטב למנהל החברה. נטען כי אין לאפשר לחברה התנהלות של התחמקות מנושיה באופן שהחברה נמנעת מלהחזיק כל יתרת זכות על מנת שנושיה לא יוכלו לעקל כספים מחשבונה. נטען כי לא נסתרה טענת נציג הבנק ולפיה באופן תפעולי יש קושי רב בשיטת החברה, (שיטה ולפיה הכלל צריך להיות כיסוי בחשבון במועד הפירעון להבדיל ממועד הצגת השיק). נטען כי מנהל החברה היה מודע היטב לכך שהשיקים יסורבו ללא כיסוי במועד הצגתם ואף צורף מכתב לבנק ישראל שכתב מנהל החברה ולפיה מוחה הוא על כללים אלו של בנק ישראל. לסיכום טוען הבנק כי אין זה מתפקידו לעקוב אחר המועד שבו יוכל לקוח לכבד שיקים שמשך וככול שהדברים נוגעים לחובה שהוטלה על הבנק מכוח החוק, הכלל הינו בדיקת מצבו של הלקוח בעת הצגת השיק, דבר שהביא לכך שסורבו השיקים נשוא התובענה.

הראיות

4.מטעם החברה העיד מנהלה, מר שהם גילאון. מטעם הבנק העיד מר מיכאל נגר. הצדדים צירפו התכתבויות שונות, הודעות ההגבלה, וכן פסיקה רלבנטית.

בהליך ביניים בתיק ביקשה החברה לזמן עובדי בנק שאינו המשיב. הבקשה נדחתה תוך שניתנה הזדמנות לחברה להגיש חוות דעת מומחה בתחום הבנקאות להוכחת נוהג בנקאי. למעשה, לא הוגשה כל חוות דעת. על החלטת ביניים זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (בר"ע 581/09) אשר נדחתה בהחלטה מיום 2.11.09.

סמוך למתן פסק הדין הוגשה בקשה הנוגעת להיתר לצירוף ראיות נוספות, ראיות ולפיהן נטען כי הבנק לגבי לקוחות אחרים, אינו מקפיד על החזרת שיקים כאשר בחשבון עלולה להיווצר יתרה שלילית הקטנה מסך של 1,000 ₪, דבר המעוגן בסע' 8 להוראה 325 של בנק ישראל. בהחלטת ביניים קבעתי כי אתייחס לכך במסגרת פסק הדין. כפי שיפוטר בנימוקי פסק הדין, לא מצאתי כי יש חידוש בראיות הנוספות שהגישה החברה.

דיון

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין התובענה דחייה כפי שאפרט להלן.

5.בהתאם לסעיף 10(א)(3) לחוק, לקוח שחשבונו הוגבל רשאי לפנות לבית המשפט ולבקש כי יגרעו שיקים שסורבו בנסיבות בהן:

"ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו".

סע' ההגדרות לחוק האמור, סע' 1 מגדיר שיק שסורב:

"שיק שסורב" – שיק שהוצג לפרעון בתאריך הנקוב בו או אחריו, והבנק סירב לפרעו מחמת שלא היתה יתרה מספקת בחשבון והוא לא היה חייב לפרעו מכוח הסכם עם המושך, ואין נפקא מינה אם היתה סיבה נוספת לסירוב או אם ניתנה הוראת ביטול";

6.הצדדים לא חלקו על כי בהתאם להסכם שבין החברה לבנק, לא ניתן כל אשראי לפעילותה של החברה, כלומר פעילותה של החברה בחשבון הייתה בהתאם למוסכם, פעילות ביתרת זכות בלבד (וזאת על אף טענות החברה למחזור עסקים של מיליוני ₪ בשנה). נציג הבנק הסביר את הרקע להחלטת הבנק, בין היתר בשל עיקול בחשבון שעיכב פתיחתו. לשאלה מדוע לא דאגה החברה ליתרת זכות, הבהיר בעדותו מנהלה (ע' 4 ש' 12) כי הוא לא רצה להסתכן בעיקולים מחשבון החברה. כלומר, מנהל החברה בשל מצבה, לא יכול היה לקבל אשראי לפעילותה מחד ומאידך לא יכול היה לדאוג ליתרת זכות מספקת בחשבון בשל חששו התמידי מנושי החברה.

לכאורה, מצב הדברים ברור, ביום הצגת השיקים לפירעון, שיקים שמשכה החברה ושהוצגו בבנק, לא הייתה יתרה מספקת בחשבון ובהתאם לקביעת החוק בסע' 10, לא ניתן לומר שלחברה היה יסוד להניח כי הבנק מחויב לפרוע השיקים. לפיכך ולכאורה, היה מקום להורות על דחיית התובענה כבר בשלב זה.